<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית רביעי שער רביעי</h1>
<h2>דף ו.</h2>
כבר בארנו שסתם כליהם של גוים אינן בני יומן, וכן ביארנו שכל כלי שאינו בן יומו נותן טעם לפגם וכל נותן טעם לפגם מותר, וכן בארנו שאפילו כן אסור לבשל בהן לכתחלה, ולפיכך יראה לי שאסור לומר לגוי בשל לי ירקות אלו בקדרתך וכן לא יאמר [לגוי] עשה לי מרקחת או פת וכיוצא [בזה], שכל האומר בשל לי הרי הוא כמי שבשל הוא בידיו. ואיפשר שעל ידי הפלטר או עלי ידי הרקחים מותר, שכל [כלי] האומנין נקיים ומיוחדים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותם, ובעל נפש יחוש, שדברים אלו מביאין [לידי] נקיות וטהרה.
<h2>דף ח:</h2>
הסכינין בין גדולים בין קטנים, אם בא לחתוך בהם צונן ואפילו הדברים החריפים כאתרוג וצנון וכיוצא בהן, נועצה עשר פעמים בקרקע קשה ודיו, והוא שתהא הסכין יפה שאין בה גומות. ואם בא לשופה במשחזת של נפחים ומעבירה על גבה היטב עד שמשיר קליפתה, מותר לחתוך בה צונן אפילו חריף כמו שאמרנו. בא לחתוך [בה] רותח, יש מגדולי המורים שאמרו שצריכין לבון ויש מי שאומרים שהסכינין הגדולין צריכין לבון, פעמים שצולין בהם בשר על גבי האש כשפוד, אבל הקטנים מגעילן ודיו. בד"א בסכינין של גוים, אבל בסכינין שמכשירין בפסח מגעילן, ודיו, ואפילו הגדולים שבהם. ויש מי שהורה להקל בכולן להגעילן בכלי ראשון ודיו וכן נהגו. סכין ששחט בה, אסור לחתוך בה רותח, אגב דוחק הסכין בולעת היא מן הדם שהוא בעין, ופולטת היא על ידי רותח גמור כצלי או מבושל. בא לחתוך צונן אפילו דברים החריפים כאתרוג וצנון, משפשפה היטב ומדיחה ודיו. ומה הפרש בין זה לסכין של גוים, זו לא בלעה על ידי רותח גמור וזו בלעה על ידי רותח גמור, זו בלעה פעם אחת וזו [בלעה] פעמים הרבה.
<h2>דף קח:</h2>
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים שלא נשתמש בהם כל עיקר, מטבילן והן טהורין. אבל קודם טבילה לא ישתמש בהן, שבכלי מדין כתיב אך במי נדה יתחטא. בד"א בכלי סעודה ככוסות וצלוחיות וקומקמין וכיוצא בהן, ובכלים של מתכת, אבל שאר כלים שאינן של מתכת ואפי' היו כלי סעודה, אינן צריכין טבילה, אלא לוקח ומשתמש בהן מיד, דכלי מתכות אמורים בפרשה שנאמר אך את הזהב ואת הכסף וגו'. היו של מתכת ואינן כלי סעודה כזוג של ספרים וכיוצא בו אינן צריכין טבילה דכלי סעודה אמורין בפרשה, שנאמר כל [דבר] אשר יבא באש [תעבירו באש]. שאל כלים חדשים מן הגוי או ששכרן ממנו, משתמש בהן מיד ואינן צריכין טבילה שלא חייב הכתוב טבילה אלא בשל ישראל ככלי מדין שבזזו איש לו, ושאלה ושכירות אינן קונין. כלים שמשכן אותם הגוי לישראל, אם נראה לו לישראל שדעתו של גוי לשקען בידו, הרי הן כשלו וצריכין טבילה, ואם לאו יש מי שהורה שאינו צריך להטבילן, ויש מי שהורה שצריך להטבילן, ויראה לי שזה עיקר. כלי זכוכית כיון שאילו נשברו יש להן עוד תקנה ככלי מתכות הן, וצריכין טבילה. כלי חרש המצופין באבר הרי הן ככלי מתכות.
<h2>דף קיא:</h2>
כלי חרס שבלע אחד מן האיסורין אינו חוזר להכשרו לעולם שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, בד"א בהגעלה, אבל אם הסיק אותו מבפנים עד שנתלבן מותר. בד"א בשהסיקו מבפנים ובכלי שדרכו להסיקו מבפנים כתנור וכיוצא בו, אבל הסיקו מבחוץ לא. ואם כלי שאין דרכו להסיקו מבפנים כקדרה, אע"פ שהסיקו מבפנים אסור, חוששין שמא יחוס עליו שלא יבקע ולא יסיקנו כל צרכו. ואם החזיר אותו לכבשן [הרי זה] מותר. דברים אלו שאמרנו בשבלע אחד מאיסורי תורה אבל בשבלע איסור מאיסורין של דבריהם, מגעילו שלשה פעמים ודיו. ואיפשר לומר שלא התירו אלא באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בתורה כתרומה וחלה בחוצה לארץ, וכן בשולי גוים, אבל שאר איסורין של דבריהם החמירו בהן כשל תורה, וראוי לחוש שלא להקל בהן.
כלי שבלע היתר כשפוד או קדרה שבשל בה בשר ואחר כך בשל בה דגים או ירקות וכיוצא בזה, מותר לבשל בהן לאחר מיכן גבינה לפי שכבר נתמעט בלע הבשר ונקלש עד שאינו ראוי לחול עליו שם איסור בשר וחלב. בד"א בשבלע היתר כמו שאמרנו, אבל בלע איסור מן האיסורין הרי הוא באיסורו לעולם עד שיגעיל הראוי להגעיל, וילבן הראוי ללבן.
<h2>דף קיב.</h2>
סתם הכלים אינן בני יומן, וכל שאינו בן יומו נותן הוא טעם לפגם. לפיכך הלוקח כלים מן הגוים סתמן אינן בני יומן, ואם עבר ונשתמש בהן קודם שליבן הראוי ללבן, וקודם שהגעיל הראוי להגעיל, הרי זה מותר דכל נותן טעם לפגם מותר. בד"א בשעבר ונשתמש בהן, אבל אסור להשתמש בהן לכתחלה, [דכל] כלי שבלע מן המושבח אע"פ שחזר להיות בתוכו לפגם בשאינו בן יומו, הרי הוא עומד באיסורו שלא להשתמש בו לכתחלה, ואין הפרש [בדבר] זה בין [שבלע איסור מן] האיסורין כנבלה וכיוצא בה, ובין שבלע חלב ובא לבשל בה בשר שלא ביומו, או שבלע בשר ובא לבשל בו חלב שלא ביומו, ואע"פ שנפגם קודם שיבא לכלל איסור בשר [בחלב]. הא למה הדבר דומה לקדרות בפסח שאינן בני יומן ונפגם החמץ שבתוכן עד שלא נכנס הפסח, ואסורין. דברים אלו שאמרנו, בשהדיח את הכלי וסר מעליו שמנינות האיסור המודבק על פניו, אבל בשלא הדיח אסור, שהאיסור שהוא בעין על פני הכלי אינו נפגם בשהיית יום אחד. איסור מועט שנבלע בכלי אם דרכו של אותו כלי שלא להשתמש בו בהיתר מועט בכדי שיתן [איסור] מועט זה טעם בהיתר, כקדרה וחבית וכיוצא בהן, הרי זה מותר להשתמש בו לכתחלה, ואע"פ שהוא בן יומו, לפי שאי איפשר לבוא לידי נתינת טעם. אבל אם כלי שמשתמשין בו בדבר מועט כקערה וכיוצא בה, אסור להשתמש בו, לפי שכבר נתבאר שאין מבטלין איסור לכתחלה ואפילו איסור מועט, ואפילו איסור הבלוע.
